דבר תורה לפרשת אמור

מצויים אנו בעיצומה של ספירת העומר, ספירת הימים ממחרת יום הפסח ועד ערב חג השבועות, חג מתן תורתנו. וזו לשון הציווי בפרשתנו:

ויקרא כג טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.

שבועות הוא החג העוקב של הפסח, וביניהם מונים אנו שבעה שבועות. אנו מתחילים לספור ביום יציאתנו מעבדות מצרים לחירות ועד קבלת עול מלכות שמיים ותורת ה'. אפשר לראות בספירת העומר כמיהה לביצועים רוחניים הולכים ומתווספים מתחילת הספירה בפסח ועד סוף הספירה בשבועות וכהכנה לקראת היום הגדול בו אנו מזכירים את המעמד הנשגב של קבלת התורה. ככל שחולפים ימי הספירה, מתגברת בנו התחושה של הצלחה באימוץ החירות שבקיום התורה ודחייה או שכחת העבדות במצרים שטופת האלילים על כל השלכותיה.

גם מצבינו היום כעם חופשי במדינתו, תואם את אשר עברנו ביציאה מעבדות מצרים לחירות וקבלת עול תורה. בימינו, תקופת קיבוץ גלויות עמנו לארצנו וההתחדשות האדירה במדינה, בבנייה ובעשייה אנו חווים שיבת ציון מחודשת, שיש בה הרבה מן הדמיון ליציאת מצרים, מבחינת התהליך הרוחני שעלינו לעבור.

חשוב לשים לב שימי הזיכרון הלאומיים, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים מוזכרים כולם בתוך ימי ספירת העומר. כשאנו מונים, אנו זוכרים. המילה "לפקוד" בכתובים, משמעה גם לספור וגם לזכור. חשוב לזכרם כדי שלא חלילה נשכח את יעודנו, נסוג לאחור ונסבול שוב. זיכרון ימים אלה עם היותם קשים לנו, יחזק אותנו בדביקותנו בהתנהגות הולמת את יעודנו כעם ישראל וכאור לגויים.

נדגיש כי השחרור מעבדות מצרים ועבודת האלילים שבה היינו שקועים אין פירושה שחרור כוללני מחובות. החירות אינה פריקת עול, כי אם נשיאה בעול. האדם בהתנהגות היומיום כשומר על ציווי האל, מחדש את קבלת עול מלכות שמיים בסיני. השחרור הוא ממנהגי עמי הסביבה שדבקו בעם ישראל, ולא תאמו את רוח התורה והשאיפה להפוך את ציבור העבדים היוצא ממצרים לעם סגולה. התורה מחקה מנהגים של עבודה זרה שהיה בהם בזיון ושחיתות של ערכי האדם בעולם.

ימות העומר היו לאורך הדורות ימים של שמחה, הן שמחה של הודיה על השפע שחנן אותנו בו האל והן שמחת נתינה לזולת מאותו השפע. במשך ימות העומר, ימי ההכנה וההכשרה לקראת מתן תורה, אנחנו מצווים לעשות טוב עם הזולת, לעזור לנזקקים ולנדכאים ולהביאם לשמחות יחד אתנו בכל ימי העומר.

ויקרא כג כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

דווקא בתקופה של שפע, זמן בו אדם רואה שכר בעמלו, עליו לחלוק עם הנזקקים והנדכאים. לא רק שעליו לחלוק, מדגישים הכתובים את החשיבות לעשות זאת מתוך שמחה ולא להסתפק במילוי המצווה מתוך תחושת כורח וחובה.

דברים כח מז: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

תקופת השפע של הקציר מסכנת את האדם בתחושת רום הלב, שהרי יש לו "רוב כל" כתוצאה מעבודתו הקשה, והוא עלול לייחס את שפע יבולו לעצמו, דבר שיגרע מטוב לבו, ומהרצון שהמצוות מבקשות לטעת בו. על כן באה התורה, ומורה לנו להשתתף בשמחת העומר, הקציר, הבציר והאסיף מבלי ששכחנו את אותם שזקוקים לתמיכתנו לצורך מחייתם.

התורה, אם כן, מבקשת לחנך את לב האדם לטוב. נעיין במקרה המסופר בשמואל א' פרק כה, המבטא את הסכנה ואת תוצאתה. דוד, שבאותה העת כבר נמשח למלוכה, נמלט מפני שאול המבקש את נפשו, וחי באזור הקרוי כיום דרום הר חברון, שם הוא מנהיג קבוצת אנשים אשר שומרים על צאן בעלי הבתים מפני שודדי המדבר. בעת שמחת הגז, הוא שולח את עבדיו לבקש מנבל הכרמלי, אחד מעשירי הסביבה שכר על טרחתם. תקופת הגז, היא תקופת שפע, ולפי חינוך התורה, היינו מצפים כי יכיר נבל טובה למבקשי טובתו ויעניק להם מן השפע, אך נבל מסרב לחלוק משלו ומעביר מסר ברור המבטא את תחושת "רוב כל" מפניה מזהירה התורה:

י וַיַּעַן נָבָל אֶת-עַבְדֵי דָוִד, וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד, וּמִי בֶן-יִשָׁי; הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. יא וְלָקַחְתִּי אֶת-לַחְמִי, וְאֶת-מֵימַי, וְאֵת טִבְחָתִי, אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; וְנָתַתִּי, לַאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה.

אביגיל, אשת נבל, שהכתובים מתארים אותה כ"טובת שכל", מבינה את המצב המסוכן אליו נקלעו בני ביתה ומבקשת להצילם מפני דוד, ששמעה על רצונו בנקמה וכן לתקן את העוול שנעשה לדוד ואנשיו בנותנה להם שפע מזון:

כה אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא--נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ

היא מביאה עימה שפע מזון מוכן לאכילה לדוד ולארבע מאות אנשיו (שיתכן שהיו אף מטופלים במשפחות) ומצילה את דוד מלנקוט בדרך נקמה שאינה מוסרית ולפגוע גם בבני ביתו של נבל. דוד מכיר בכך ואומר לאביגיל:

לג וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, וּבְרוּכָה אָתְּ: אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה, מִבּוֹא בְדָמִים, וְהֹשֵׁעַ יָדִי, לִי.

לאחר שובה לביתה מתארים הכתובים את תגובת נבל לכך שאביגיל בחרה להעניק מן השפע לאותם הזקוקים וראויים לקבלו:

לו וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל-נָבָל וְהִנֵּה-לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, וְהוּא שִׁכֹּר, עַד-מְאֹד; וְלֹא-הִגִּידָה לּוֹ, דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל--עַד-אוֹר הַבֹּקֶר. לז וַיְהִי בַבֹּקֶר, בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד-לוֹ אִשְׁתּוֹ, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְהוּא הָיָה לְאָבֶן.

מאוחר יותר דוד נושא את אביגיל לאישה.

המצוות מבקשות להסיר מן האדם את עורלת הלב, ולהופכו לאדם קשוב לסביבתו ובעל שמחת נתינה. לבו של נבל הופך לאבן, מה שמבטא ככל הנראה דום לב, אך מעבר לכך לבו לב אבן, והתורה מבקשת לב אדם.

תחת היותנו נמנעים מלעשות את הטוב לזולת סבלנו כאמור. בשומרינו על דברי תורתנו בהוראתה לנו על תרומות ועל המעשרות ועל לקט שכחה ופאה, מתחנכים אנו לעשות את הטוב ולזכות בשמחת עושה הטוב.

בחג השבועות נהוג לקרא את מגילת רות. יש מקום להניח כי חזרת נעמי ורות משדה מואב לארץ ישראל הייתה בתקופה שבין קציר שיבולים לקציר חטים, תקופת העומר, משום שכאלמנות ידעו כי חלה הוראה להפריש לנזקקים בשדות, ואכן בעז אומר בפירוש שישילו לרות בכוונת תחילה, על מנת שתוכל לאסוף אף מעבר למצווה עליו.

רות ב טו וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ. טז וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן-הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ.

בימינו, בימי בניין הארץ, חשוב לראות בימי הקציר, האסיף והביכורים ימי שמחה לעד.

יהי רצון שתהליך זה ימשך מעבר לחג השבועות ובהקפדתנו על קיום תורת ה' במדינתנו ובכל אשר אנו נמצאים שם ונזכה לישועה שלימה.

חג עצמאות שמח ושבת שלום!

#אמור #ויקרא